<h1>שו"ת הרשב"ש סימן שכ"ב</h1>
<h2>דף כט.</h2>
הילכך אם יש לו ראיה בשטר או בעדים שבאחת משתי הלשונות נתנה לו בקנין בפני הבעל, קנה וידור בה לתשלום עשר שנים. ואם אין לו ראיה יש לו להשביע הבעל שהוא יורשה ושהפירות שלו. ואע"פ שאין נשבעין על כפירת טענת קרקע כדאיתא בפרק שבועת הדיינים [שבועות מ"ב ע"ב] ובפ"ק דמציעא [ד' ע"ב], היינו דוקא אלו היתה הטענה על גוף הקרקע, אבל טענה זו אינה אלא על פירותיו ועל פירות הקרקע נשבעין כדאיתא התם בשבועות, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"א) [פ"ה ה"ד] מהלכות טוען. ואם תמצא לומר זו טענת קרקעות היא אליבא דרב נחמן דאמר מגוף הקרקע סלק נפשו, אפילו הכי לא הרויח כלום אלא שנעתק משבועה דאורייתא לשבועת היסת, דאע"פ שאין נשבעין על הקרקעות היינו שבועה דאורייתא אבל שבועת היסת נשבעין, וכן כתב הריא"ף ז"ל בפרק חזקת והרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר [ה"א] וכן כתב בעל הטורים בספר החשן בסי' (צ"ד) [צ"ה]. אבל הגאונים ז"ל מוסיפים לומר דמה שאמרו שאין נשבעין על טענת הקרקעות היינו דוקא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ נשבעין לפי שהן חשובין כמטלטלין. ואעפ"י שהראב"ד ז"ל [שו"ת ראב"י אב"ד סימן קכ"ט] כתב שאין חלוק, אבל לעניות דעתי מצאתי ראיה מפורשת כדברי הגאונים ז"ל, שבמסכת ערכין סוף פרק המוכר שדהו [כ"ט ע"א] אמרינן מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דארץ ישראל דמו. ובין לדברי הגאונים ז"ל ובין לדברי הראב"ד ז"ל חיוב שבועה יש, ואין הפרש ביניהם אלא אם היא מדאורייתא או מדרבנן, וכפי הראיה שכתבתי דברי הגאונים אמת הם.
